מעקב באמצעות איכון סלולארי עשוי לסייע להגביל את התפרצות הקורונה, ובלבד שתישמר השקיפות, ויובטח שהמעקב לא יימשך בעתיד למיזעור הפגיעה בפרטיות
📷איתור חולי קורונה באמצעות איכון סלולארי. איור: Image by Gerd Altmann from Pixabay
📷איתור חולי קורונה באמצעות איכון סלולארי. איור: Image by Gerd Altmann from Pixabay
בימים האחרונים נשאלתי כיצד אפשר להתמודד עם וירוס הקורונה ביעילות. עניתי שהפתרון לבעיה פשוט מבחינה טכנולוגית. הווירוס מתפשט מאדם לאדם, ולכן כל שעלינו לעשות הוא למנוע מהנשאים להתקרב לאחרים.
תאמרו – "חכם גדול, הרי הבידוד אמור לעשות בדיוק את זה!" וזה נכון, אלא שהבידוד גם מזיק לכלכלה ולמשק. הפתרון הטכנולוגי שהצעתי היה הפעלת מערכת אוטומטית שתעקוב בזמן אמת אחר כל האזרחים דרך הסמארטפונים שלהם. מהרגע שאחד האזרחים מזוהה כנשא, המערכת תשחזר את נתיבו בימים האחרונים, ותזהה כל אדם שחצה את אותו נתיב. והנה, מיד תשלח הודעה אוטומטית לטלפונים החכמים של כל אותם אנשים, ותתריע בפניהם שעליהם ללכת להיבדק או – לכל הפחות – להיכנס לבידוד. לאחר מכן היא גם תעקוב אחריהם כדי לוודא שאכן נכנסו לבידוד ולא יצאו מהבית בו הם שוהים.
מערכות דומות – ברמת תחכום נמוכה יותר, לרוב – שימשו את השלטונות בטייוואן, בסין וכנראה שגם בסינגפור. אלו שלוש מדינות שהצליחו למגר את התפשטות הנגיף בשטחיהן (גם) בזכות כלי הניטור המתוחכמים שהפעילו. כלומר, יש לנו ראיה טובה לכך שמערכות כאלו ממלאות את התפקיד שיועד להן. אלא מה? הובהר לי מיד על-ידי המבינים בדבר שיש בעיה 'קטנה' מבחינה חוקית ואתית בהצעה. החוקים במדינת ישראל לא התקדמו עדיין מספיק כדי להתמודד עם טכנולוגיות דיגיטליות מתקדמות כל-כך, ולא ברור האם הממשלה יכולה לקבל מנדט להריץ מבצעי ניטור רחבי-היקף כל-כך.
בקיצור, הרעיון די נזרק הצידה כלא-סביר בעליל. לא מבחינה טכנולוגית, אלא מבחינה יישומית.
ואז, יום אחד לאחר מכן, ראש הממשלה הכריז קבל עם ועדה שהוא מתכוון להשתמש באמצעי ניטור טכנולוגיים – דהיינו, מעקב אחר מיקום אנשים – על הציבור האזרחי. אלו טכנולוגיות ששימשו בעבר רק ללוחמה בטרור, ועתה הן עומדות להיות מופעלות על כולם.
על כוח ואחריות
בידיהן של המדינות היום נתון כוח עצום: הכוח לעקוב אחר אזרחיהן. כוח זה היה קיים תמיד, אבל הוא היה מוגבל. השטאזי – השב"כ של גרמניה המזרחית – אסף בימי הזוהר שלו מידע על שליש מהאזרחים במדינה, אבל לא היה יכול באמת לעקוב אחר כולם. הוא העסיק יותר מ- 390,000 סוכנים, ועדיין לא היו לו מספיק.
בעידן החדש, לא צריך את כל זה. כל האזרחים נושאים על גופם 'סוכן' קטן – הסמארטפון – והממשלה יכולה לדלות ממנו מידע. במינימום, היא יכולה לקבל מידע על המיקום של כל אזרח. במקרים הקיצוניים יותר, היא יכולה גם לעקוב אחר האזרחים דרך אפליקציות פופולריות שונות.
כוח שכזה מוביל כמעט בהכרח להשחתת המידות הטובות. כל ממשלה רוצה להגן על אזרחי המדינה, ועל הדרך – גם על עצמה, כמייצגת האמיתית (לדעתה) של העם. קל מאד – יותר מדי – לממשלות טוטליטריות לעקוב אחר כל אזרחיהן דרך הרשתות החברתיות והסמארטפונים הנמצאים בכל כיס. הן יכולות להאזין לכל אדם – בביתו או מחוצה לו. הן מסוגלות להבין כיצד אנשים חושבים ולהתאים עבור כל אחד מהם מסרים שישכנעו אותו שהממשלה דואגת במיוחד לו. בדרך הזו, איש אינו יכול להביא לשינוי, והמערכת כולה נתקעת עם אדם אחד בראשה: ארדואן בתורכיה, פוטין ברוסיה, לובצ'נקו בבלארוס ועוד.
ישראל, בבירור, אינה נמצאת במקום הזה. אמצעי המעקב האלו אמנם קיימים, אך הם מבוקרים היטב על-ידי הרשויות המתאימות, ומופנים כנגד טרוריסטים. הבעיה היא שנהלים מסוג זה הם בעלי אופי הפכפך, ויכולים להיפרץ בקלות. ברוסיה, למשל, קיימים חוקים להגנה על הפרטיות, אך גופי הביטחון יכולים להפר אותם – ולהצדיק זאת רק לאחר מעשה, אם בכלל. בארצות הברית של טראמפ ראינו כיצד הוא מחליף את בעלי התפקידים הבכירים ביותר במערכות השלטון במלחכי פנכה שנאמנותם נתונה לו בלבד, ומאיים על אינדיבידואלים בסנאט האמריקני כדי להתחמק מההשלכות החוקיות של מעשיו.
התהליך בו מדינה דמוקרטית-ליברלית גולשת במדרון החלקלק לכיוון דיקטטורי אינו חדש. בספרם "איך דמוקרטיות מתות", מסבירים סטיבן לוויצקי ודניאל זיבלאט שהרודנים החדשים – פוטין, ארדואן, אורבן בהונגריה, מאדורו בוונצואלה ואחרים – אינם מנסים לשנות את החוקה או את כללי היסוד, ולשלוט באזרחים באמצעות טנקים ברחובות. במקום זאת, הם משנים את הנורמות הפוליטיות בדרכים שמעוותות את החוקים המקוריים. וכך, אט-אט, מדינה בעלות נורמות דמוקרטיות הופכת לכזו בה המנהיג שולט ללא התנגדות אמיתית.
מתן יכולת בידי השלטון לרגל אחר האזרחים, נותן בהכרח כוח עצום למי שעומד בראש המערכת, ומאפשר לו לשנות את הנורמות הקיימות יותר בקלות. זו הסיבה שבכל מדינה דמוקרטית קיימת מערכת שלמה של מעצורים ובלמים שנועדה לוודא שרק במצבים הקיצוניים ביותר נעשה שימוש ביכולת הזו.
ומערכת זו הופרה בימים האחרונים על-ידי ממשלת ישראל, מסיבה טובה. אבל עכשיו צריך לוודא שהמצב החדש – בו השלטון יכול לרגל אחר האזרחים – מפוקח בקפדנות כדי למנוע זליגה לכיוון הטוטליטרי.
איך נעשה זאת?
שקיפות, ביטחון, זמן
איך אפשר לוודא שיהיה פיקוח הולם על הכוח שאנו נותנים בידי השלטון? התשובה פשוטה: אור השמש חושף את כל השחיתויות. עלינו להקפיד על כך שמערכת המעקב על האזרחים תהיה שקופה לגמרי. הממשל חייב לפרסם הסבר ברור בנוגע למטרות המערכת, דרכי פעולתה ויכולותיה. האם היא נועדה לאכוף את הבידוד על הנשאים? לעקוב אחורנית בזמן כדי לזהות את המסלול בו עבר חולה? האם היא יכולה לדווח לאנשים באופן אוטומטי על כך שהם נמצאים בסכנה להידבקות?
ללא שקיפות, ניתן יהיה להפעיל את המערכת לרעה כדי לרגל אחר אזרחים. לא פחות חמור, האזרחים יאבדו אמון בדמוקרטיה מכיוון שיחששו שהם אכן נמצאים תחת ריגול באופן מתמיד, אפילו אם לא זה המצב. מכיוון שכך, הממשלה מחויבת לספק שקיפות בנוגע לכוונותיה כבר בימים הקרובים, ומרגע שמערכת המעקב תתחיל לפעול, עליה לשחרר דין וחשבון בנוגע לאופי המעקב ולהיקפו על בסיס קבוע.
בנוסף לכך צריכה לקום ועדה של מומחים לפרטיות ולממשל תקין – אלו יכולים לבוא מהרשות להגנת הפרטיות, כמו גם מהאוניברסיטאות השונות בארץ ובעולם – שיוודאו שמערכת המעקב אינה גורפת יותר מידע מהנחוץ לה, ושנעשה שימוש ראוי בלבד במידע.
הדרישה השנייה היא לביטחון. מערכת מעקב כזו אוגרת כמות עצומה של נתונים. אם דאגתם לגבי המאגר הביומטרי, מזל טוב: יש לכם נושא חדש לחשוש מפניו. יש חובה לפתח הגנות ברמה הגבוהה ביותר על המערכת, ולשלב בפיתוח את מומחי הסייבר המתקדמים ביותר בישראל ובעולם. מבלי הגנות שכאלו, המידע ייקצר תוך זמן קצר על-ידי מדינות זרות.
אחרון חביב, חשוב לקבוע זמן מוגבל להפעלת מערכת המעקב. קיים סיכוי ממשי שנגיף הקורונה יישאר עמנו לא רק בחודשים הקרובים, אלא גם עוד שנים רבות. קיימת סכנה ממשית ששהשלטון ימשיך לעקוב אחר כלל האזרחים בכל אותו זמן. מכיוון שכך, ראוי היה שראש הממשלה יציין בבירור מועד סיום להפעלת המערכת, או לפחות תנאי גבול כלשהו. מכיוון שלא קרה כך, עלינו לדרוש מהממשל להבהיר בבירור עד מתי תפעל מערכת המעקב.
הפוטנציאל לעתיד
לא הכל רע במעקב מתמיד אחר האזרחים. מערכות בריאות, למשל, יכולות לאסוף מידע מתמיד על כל אדם ולהריץ עליו אלגוריתמים משוכללים כדי לזהות סימני מחלה מקדימים ולשלוח את החולה לטיפול עוד לפני שהוא עצמו יודע שהוא חולה. גופי השיטור יכולים לאתר פושעים בקלות ולעצור אותם. טרוריסטים מנוטרלים כמעט לחלוטין. בקיצור, ברור שיש יתרונות רבים גם במעקב אחר כלל הציבור, אבל יש גם חששות גדולים ומוצדקים ממתן הכוח למדינה מבלי פיקוח הולם על השימוש בו.
שעת החירום מצדיקה צעדים דרמטיים שכאלו, וחלק מתפקידו של מדינאי אמיתי – ולא פוליטיקאי קטן – הוא לדעת מתי לנקוט בהם.
אבל, ממש באותו הזמן, חשוב שיעשה גם את הצעד הקריטי השני, ויגדיר כללים ברורים להגבלת כוחה של מערכת המעקב. אם לא יעשה זאת, הרי שהמערכת תישאר בפעולה גם לאחר שנגיף הקורונה יעבור מן העולם, ותערער את אופיה הדמוקרטי של ישראל.
הדבר החשוב ביותר שאפשר לעשות כדי לקדם את הצעד השני הזה, הוא להבהיר לציבור את חשיבותו. אנשים צריכים להבין שחוקים שפורשו מחדש כדי לאפשר מעקב שכזה, ומערכות מעקב שהוקמו בעמל רב, אינם עומדים להתפוגג ככה סתם מיד עם חלוף המשבר. כולנו צריכים להתגייס כדי לדרוש מהפוליטיקאים שלנו – בימין, בשמאל ובמרכז – להגדיר כללי בסיס למערכת המעקב, לקבוע מי יגן עליה וכיצד, ולהפוך את כל המערכת לשקופה.